הורי התגרשו כשהייתי בת 8-+.
אימי, שבחזקתה גדלתי, תמיד אמרה שגדלתי "כמו פרח בר." הווה אומר- ללא השקיה, ללא דישון. אז כראוי לפרח בר (או סתם עשב שוטה) גידלתי את עצמי. אף אחד לא אמר לי מה "הכללים", אז המצאתי אותם בעצמי.
אף אחד לא אמר לי שסקס אמור להיות סוד מלוכלך. a dirty little thing. כתוצאה – תמיד חשתי שסקס הוא נושא שאפשר ורצוי לעסוק בו. לא ראיתי בכך משהו "קטן", לא מלוכלך ובהחלט כן אישיו. ואני סקרנית מטבעי.
סקרנית במיוחד בכל הנוגע ליחסים במשפחה, לזוגיות, למין. כל הדברים שפגעו בי והותירו בי צלקת. גירושי הורי, יחסי עם אחי, ההתעללות המינית שעברתי בין גיל חמש לגיל שמונה-תשע. ולא. לא סיפרתי. לא סיפרתי גם שבסוכות, כיתה ה, בזמן שכל ילדי הבנין ישנו יחד בסוכה בחצר- התעוררתי באמצע הלילה כשידו של אחד מהורי הילדים נמצאת בתוך התחתונים שלי. עושה לי ביד.
לא סיפרתי, לא עשיתי עיבוד.
אך באופן תת הכרתי (כנראה..) הדרך שלי להחזיר שליטה על המיניות שלי היתה ללמוד עליו כמה שיותר. תולעת הספרים שאני התחילה לקרא כל מה שהזדמן לי ליד בהקשר למיניות: קשיים, התפתחות. מה נכון ומה לא. כך נולדתי. מטפלת מינית בכיתה ו. כשהבנים רצו לדעת אם זה נכון שכשבת קופצת מדיגדוג במותניים אז זה אומר שהיא בתולה (…) שאלו אותי. אם מישהו רצה לדעת מה זה קרי לילה- שאל אותי..הייתי כמו המדור הזה ב"מעריב לנוער" שבו נערה שואלת האם נכנסה להריון כתוצאה מזה שהתנגבה במגבת של גבר…
גם לא לימדו אותי להיות צבועה. לא פחדתי אף פעם להגיד את מה שיש לי להגיד. ראיתי את "מאחורי הקלעים" של עולם המבוגרים מוקדם מדי. כואב מדי. אז נקמתי את נקמתי בכיתה. מול המורים שייצגו את ההורים שלי. שאי אפשר לסמוך עליהם. שאם תיפתח אליהם – ישלפו את הסכין. אז אני הייתי השולפת הכי מהירה במערב. חצופה, מתמרדת. מסרבת להכנע לסמכות. לצביעות של ה"מבוגרים" שאומרים לנו שאסור להגיד חרא, פאק, זין ובינתיים אומרים בעצמם את כל המילים האלה כשאנחנו הילדים לא בסביבה. ידעתי כי שמעתי אותם בבית. אמי מורה… חברותיה מורות ומנהלים וכולם השתמשו במגוון מילים לא חינוכיות בעליל. .
הצביעות של תחפושות פורים- בה רב הבנות מתחפשות לזונות בעלות קריירה… שוטרת זונה, אחות זונה, מלכת החן זונה. אז אני התחפשתי בכיתה ח' פשוט לזונה. עם מיני וחולצת בטן עם מחיר על הגב ואיפור מוגזם. לפנים. כמו שזה. למה להסתתר מאחורי "מקצוע"? רוצה להתלבש כמו זונה- בקשה.. אבל שימי דברים על השולחן.
המחיר של "להיות אני" לא איחר. היה לי שם של מופרעת חוכמולוגית שמשפילה מורים ועושה באופן כללי מה שבא לה (אגב, מה שהיה נכון כי אף אחד לא הגביל אותי בכלום). כזו שצריך להזהר מהפה שלה. עד היום. וכמובן שגם יצא לי שם של זונה. הרי "מאיפה היא יודעת את כל הדברים האלה אם לא מניסיון?" וגם העזתי ברב חוצפתי להיות יפה ולא להתבייש בזה. והחברים הכי טובים שלי היו בנים… אז ברור שאני "נותנת משהו", לא? ! מהבנות למדתי להזהר. בשלב ההוא של חיי הבנות היו אלה שהכי פגעו. ריכלו, הפיצו שמועות מצוצות מהאצבע ועשו סלט שלם מכל משפט שאמרתי. לא משנה אם זה נכון או לא. רק מהחברות שהלכו איתי מכיתה ו' וידעו שאני פשוט "יודעת", נתתי מקום.
במקביל הייתי מרותקת ליחסים המשפחתיים בבתים שלהן. מההשקעה, החם והפינוק אצל מיכי שקיבלה בבקר קפה על חלב רותח מאמא וריח הקציצות בביתה, מהאחות המתוקה, החום וה"צחוקים" אצל אלה. מהשקט אצל נילי והאמא שלה שלא הפסיקה לנסות לרגל אחריה…
כל הדברים שמאוחר יותר (הרבה הרבה יותר) הפכתי למקצוע .
היום, בת 45 ואמא לארבעה, אחרי הרבה הרבה לימודים (ואיזה מורה שלי היה מאמין שיש לי 25 שנות לימוד…?!) וסיבובים עם עצמי- אני מבינה שקיבלתי ככ הרבה מזה שלא לימדו אותי "הליכות ונימוסין". שבזכות זה לא איבדתי את נקודת המבט של ילד- אז אני מתחברת בקלות לכל גיל. מדברת בגובה העיניים. בלי התנשאות.
שבזכות אותה התרסה וחוצפה אין לי כמעט פחד קהל. כי תמיד היה קהל ללשון שלי. ושאני אוהבת (ולא מתביישת בכך) קהל. האנרגיה שנוצרת בקבוצה או בהרצאה שלי מטעינה אותי. גורמת לי להרגיש חיה.
שבזכות היותי פצועה בעצמי וכנה עד כאב עם עצמי ועם אחרים- אני מטפלת טובה יותר. כזו ששמה את הדברים על השולחן ולא נותנת יד ל"פילים לבנים" בחדר הטיפולים. כזו שיודעת מה זה להיות קורבן, מה זה להלחם שלא לקחת על עצמי את הקורבנות הזו, מה זה להרגיש חריג ודפוק ושרוט. וכזו שיודעת כמה שמשפחה זה הכי הכי חשוב.
כמה למדתי מזה שלא לימדו אותי…